נתוני היסוד של צה"ל לא השתנו, הצבא תמיד יהיה קטן מכדי להלחם במלוא עוצמתו ביותר מחזית אחת, מלאים יחסרו, ציוד לחימה מגוון יהיה מפוזר בחזיתות שונות, ומערך השינוע ימתח לכל עוצמתו שאף פעם לא תספיק.

מול כל אלה, ידרש צה"ל לגמישות מירבית בריכוז ופיזור מאמציו, ולהתאים את עצמו ותוכניתיו לכל מתווה לחימה שיבחר בו האויב.

שטח אורבאני יחייב מענה מסוג אחד, מתקפות טילים ארוכי טווח, יחייבו מענה מסוג שני, לחימה בשטחי דרום לבנון היא מתווה שלישי, ויש עוד הרבה אפשרויות.

המכנה המשותף לכל אלה הוא כי המערך הלוגיסטי חייב לאפשר לכוחות צה"ל לבצע את משימתם בכשירות המיטבית, עם מלאים מספיקים לביצוע המשימות, עם יכולת הסטת כוחות וניודם בין חזיתות.

המערך הלוגיסטי ברמה המטכ"לית נערך עם מצבורים בפריסה ארצית, עם מערך שינוע לניוד אמצעים וכוחות אל המערך הלוגיסטי בחזית, ואם עולה הצורך גם אל הכוחות הלוחמים, ועל כל אלה מנצח מערך שליטה ובקרה קפדני ומדויק.

למדנו ממלחמות קודמות כי כמות האמצעים שהיו "בצינור" הייתה רבה ומספקת ללחימה אילו רק מישהו היה יודע היכן היא ומתי תגיע ליעדה.

חלק ניכר מהאמצעים שהועברו ארצה ברכבת אווירית מאירופה על-ידי הצבא האמריקאי הובהלו בגלל חוסר שליטה במלאים ש"בצינור".

מערך בקרה ושליטה ראוי הוא מכפיל כוח, בלעדיו – האמצעים המאוחסנים או משונעים היכן שהוא הם חסרי תועלת, איתו הם מכפיל כוח.