שינוי תפיסה אסטרטגית

הפיכת איום הטילים על מדינת ישראל לדרך הלחימה המרכזית של אויבינו שינתה מהותית את דרכי ההתמודדות עם האיום.

שלא כבעבר, העורף הישראלי מאוים כולו מיד עם פרוץ מלחמה.
במלחמות קודמות יכולנו לגייס מילואים, להכות מכת מנע עם חיל האוויר והעורף היה מוגן יחסית מפני תקיפה. כיום חיל האוויר נדרש ליכולות ומשימות אחרות ואין כל בטחון שיוכל למנוע ירי טילים על ישראל, כפי שלא הצליח לעשות זאת במלחמת לבנון השנייה, כשלמרות הישגיו היוצאים מהכלל בהשמדת הטילים הכבדים בתחילת המלחמה, מדינת ישראל ותושביה עמדו בפני איומים ממשיים.
תפישת הביטחון של העברת הלחימה למגרשו של האויב - בעקרון נשארה בעינה, אבל נשאלת השאלה - באיזו דרך? לאיזו מטרה? ומה צריך לעשות כדי לשמר את בטחון העורף והאוכלוסייה ברמות שניתן לחיות איתן לאורך זמן?
האם הכלים העומדים לרשות מדינת ישראל להתקפה מונעת או להתקפה בכלל יכולים להביא להפסקת ירי טילים על ישראל אם בדרך צבאית ואם כהישג מדיני? האם צריך לתת עדיפות לחיזוק המיגון וכוח העמידה מתוך הבנה כי מה שהיה לא יהיה יותר? הלחימה מתמשכת, האיום נפרש
לכל מקום, וכיבוש שטח אויב לא בהכרח יביא להכרעה. האם מושג ההכרעה הוא רלוונטי בעידן איום בטילים קונבנציונליים?
ומה המשמעות לבנין הכוח ולתורת הביטחון?​

 

לקבלת ידיעונים

  • facebook-square